דמיינו לעצמכם את התמונה הבאה: אוהל מונגולי. בחוץ טמפרטורה קרובה לאפס מעלות.
רוחות מנשבות. נפשות המשפחה מתנהלות בתוך החלל המוגן והמחומם. אין תנועות חדות ומהירות.
אחד הגברים נדרש לצאת אל העולם. מתחיל טקס התעטפות אשר בסופו עיניים מביטות דרך חריץ יחיד בחליפה מרופדת ואטומה המתאימה לתנאים בחוץ.

זוהי אומנות ויסות האדרנלין.

תמונה אחרת: קמים בבוקר, חורף גלילי. קצת באיחור, תנועות מהירות.
ניסיון להיות סבלנית אך עדיין להוציא את הילדים בזמן להסעה. רעש של סכין עצבנית על קרש חיתוך.
ריצה מהירה לרכב עם המעיל ביד כי זה בדיוק עשר שניות. מתניעה, מחממת. ריצה מהירה פנימה כי שכחתי את הנייד. בדיקה מהירה אולי יש הודעה חשובה בווטסאפ… שלא אפספס.

אלו החיים של רבים מאתנו, חיים על אדרנלין.

באופן טבעי, רמת האדרנלין בגוף אמורה לעלות כאשר אנו פוגשים במצב מסכן חיים.
בעולם שלנו, עולם בו בכל רגע נתון יכול להגיע טלפון מהבנק או ביטול מהבייביסיטר, אנו חיים בדריכות יתר והגוף שלנו מפרש אירועים מסוג זה כסכנה ממשית.

מי מאתנו שסובל מתופעות של חרדה מכיר היטב איך כלב קטן שנובח נחווה כאריה תוקף, אוטובוס צפוף נחווה כשקית ניילון על הראש, ודופק מואץ מתפרש על ידי הגוף כהתקף לב.

מעבר לכך, רובנו מכורים לאדרנלין ומחפשים כל הזמן דרכים להעלות את רמתו בדם. חלקנו נכנסים תחת הכותרת של "מכורים לריגושים" ואף מתגאים בקפיצות הבנג'י, וברומנים הסוערים שאנו מנהלים. גם מי שאינו מגדיר עצמו כך סביר שימצא עצמו מתרגש ממועמד ששר בתוכנית ריאליטי כמו "דה וויס", מזדעזע מכתבה בפייסבוק על השואה המתרחשת בחלב או נסער סביב ויכוח עם אשתו על האופן בו דיבר אל בנו הגדול בארוחת הערב.

מי מאתנו שעוד רגיש לכך, ימצא עצמו אח"כ מתקשה להירדם, אולי זקוק לכוסית ויסקי או כדור שינה. רבים מאתנו כה מורגלים לחיים ברמת ריגוש גבוהה עד שלא רק שלא נבחין בכך, אלא שלא נצליח להירדם ללא המנה היומית.
עד כאן, לא חידשתי הרבה. כולם מדברים על רמת הסטרס הגבוהה בחיים המודרניים ועל ההשלכות הבריאותיות שלה. זוהי המגפה של העולם המערבי.

ומה אנו עושים לגבי זה?

חלקכם לא מבינים על מה אני מדברת בכלל. החיים המודרניים נהדרים.
כייף לקום בבוקר, להזיע בחדר כושר, לשמוע מוזיקה שמרימה את המצב רוח בקולי קולות באוטו, לעצור לקפה טייק אוויי, לתקתק עניינים בעבודה, לנהל בינתיים צ'אט פלרטטני בווטסאפ וצחוקים עם הקולגות בעבודה, לטוס לחו"ל פעמיים בשנה.

האדרנלין נותן אשליה של כוח. (אז מה אם ברוב המקרים צריך גם ריטאלין וגם פרוזאק בשביל להמשיך לחיות כך?)

רובנו, אפילו אלו המכורים לריגוש, מכירים את התחושה הנעימה של לחזור הביתה כשאף אחד לא נמצא, לנעול את הדלת וליהנות מכך שלרגע אפשר לנשום, רגע לפני שהמחשבות מציפות אותנו בכל המשימות שעלינו לבצע, אם בניהול הבית ואם בטלפון לחברת הביטוח או לנציג של הוט.

אותו רגע של שלווה, של ביטחון ושל נשימה הוא רגע ללא אדרנלין.

מה שחשוב בעיני זו ההבנה שהמאבק התמידי שלנו ביומיום הוא לא מול הבוס, או האישה או הילדים. המאבק הוא מול האדרנלין.

כל התורות מדברות על הרוגע שבנירוונה, ובכל סדנת העצמה מדברים על איך להיות המנהיגים של החיים שלנו ו"לא להיות תגובה" לסביבה שלנו.

בכל אתר אינטרנט מדיטציה, תרגילי נשימה ותזונה נכונה מוצעים כהמלצות להורדת רמת הסטרס.

הבעיה היא שלרובנו זה נראה כמו משימה בלתי אפשרית ואנו מתייאשים מראש (וקצת בצדק).

כמו לעמוד מול בית ממש מבולגן…מתחילים לסדר איזו פינה ומרגישים טוב עם זה אבל מהר מאד מסתבר שהבלגאן הרבה יותר גדול וחזק מאתנו ואנו מתייאשים.

לצערי, אין לי פתרון.

גם אני לא אעבור לגור במערה או באוהל במונגוליה. ואני גם לא בטוחה שזה הפתרון.

אבל יש לי כיוון.

רובנו כבר תופסים שלחץ, או "סטרס" הוא האויב שלנו, וזה נכון.

ניתן לווסת את האדרנלין על ידי הימנעות מגירויים מעוררי סטרס.

אבל גם אם נפחית עומס בעבודה ונמנע מצפייה בסרטי מתח מיותרים, עדיין אנו נדרשים לתפקד במציאות בה הילדים רבים והכלב התלכלך בבוץ וטינף את השטיח בסלון שלא נדבר על תשלום החשבונות והשיפוץ המתקרב.

תפיסת האדרנלין כאויב עוזרת לנו בהבחנה שגם אותן דרמות שנתפסות כמרגשות באופן חיובי, אם זה להופיע מול קהל, או להפיק מסיבת הפתעה, עלולות להחליש אותנו בסופו של דבר.

תפיסת האדרנלין כאויב והבנה של המקום המרכזי אותו הוא תופס בהוויה שלנו, עוזרות לנו להבין את עצמנו.
אם נתבונן היטב נוכל לראות כי אותה "אישיות" על פיה אנו מגדירים את עצמנו נשענת במידה רבה על מנגנון זה.

כאשר עולה האדרנלין בגוף, אנו מגיבים באופן אינסטינקטיבי באחת משתי דרכים. באנגלית, “fight or flight”, "להלחם או לברוח".

גם במפגשים עם הסכנות היומיומיות חלקנו נבחר "לברוח" או "להימנע" כאסטרטגיה הישרדותית.
לדוגמה, אנו "נסנן" מספרים לא מזוהים בנייד, נמנע מלפתוח מכתבים מהבנק, ו/או מלומר את דעתנו בפומבי. בדרך כלל נגדיר עצמנו כביישנים, חרדים ו/או עצלנים, ונרגיש שהעולם "גדול עלינו".

הצד השני של המטבע, הוא ה"לוחמים" שבינינו. כדוגמה, נמצא עצמינו מסתכסכים עם הממונים עלינו, ממהרים לבצע ולסיים משימות ומתאמצים "לנצח" בכל מחיר. בדרך כלל נגדיר עצמינו כעקשנים, תחרותיים וכבעלי מזג חם.
בדרך זו, אנחנו נותנים "אישיות" לאדרנלין שבתוכנו.

תפיסת האדרנלין כאויב מעבירה את הפוקוס למאבק פנימי על הנשימה.

האוטו לא מתניע- לנשום.
יש אסיפת הורים- לנשום.

לא המורה ולא המוסכניק הם האויבים האמתיים (אולי גם) אלא אותו חומר המופרש מבלוטה קטנה שיושבת מעל הכיליה.

בו צריך להיאבק.

המאבק הוא תמידי ולרוב אנחנו מפסידים.

האדרנלין נותן אשליה של שיכוך כאב, גם פיזי וגם נפשי… לא סתם אנו מכורים אליו.
חיים ברמה נמוכה של אדרנלין דורשים מאיתנו התמודדות עם כאבים ודורשים מאתנו "להביא" כח אמיתי.
כוח שמגיע מבריאות, מאיזון הגוף והנפש.

הבריאות מביאה עמה כוח אמיתי, יכולת הסתגלות, חשק לאכול, תשוקה מינית וטעם לחיים.

 

*הערה למדענים שבינינו: במאמר מוצגת המערכת האנדוקרינית האחראית לייצור והפרשת הורמונים למחזור הדם באופן פשטני על מנת להדגיש מהות פסיכולוגית חשובה. תזרמו איתי…

הרגישו חופשי לפנות אלי בכל שאלה או התייעצות…

בריאות כמטרה טיפולית?

הופתעתי לגלות על עצמי, כמו גם על רבים ממטופלי, כי המילה "בריאות" איננה בראש רשימת סדר העדיפויות שלנו, לא כמטרה טיפולית ולא כשאיפת חיים. זאת כמובן כל עוד ניתן לתפקד, לקום בבוקר, להכין סנדוויצ'ים, לצאת [...]

מה זה אומר להיות בריאה?

כל-כך התרגלנו למיגרנות, כאבי המחזור החזקים, לשכמות התפוסות ולדלקות בדרכי השתן, שלעיתים כבר איננו מבחינות בהם. מה שיותר חמור בעיני, היא העובדה שרובנו הגדול מסתובבות עם סימפטומים של חרדה ו/ או דיכאון , מבלי שום [...]

בניית עמוד שדרה

מי אני? מה אני רוצה? מה אני אוהבת? מה נכון לי? מה מחזק אותי ומה מחליש אותי? נשמע טריוויאלי, אבל לא... רובנו הגדול מתקשות לענות על שאלות אלו, אם בכלל לקחנו את הזמן לעצור ולחשוב [...]

תשוקה, מיניות ובהירות במחשבה

אז מה עושים עם כל הבריאות הזאת? אני כבר לא עסוקה כל היום בתכנון החופשה הבאה, כי הבנתי שהכי נכון לי להיות בבית... ואינני מתרוצצת ממקום למקום כדי לשמור על קשרים שלא תמיד תורמים [...]

ומה איתנו הגברים?

הבחירה שלי לפנות לנשים ולהתייחס לסוגיות שבהורות ובזוגיות, הייתה בחירה להביא בדרך זו גם את עצמי. יחד עם זאת, כל הכתוב נוגע גם לגברים ולאנשים בכל שלבי חייהם. בעבודתי בקליניקה, אני פוגשת גם מתבגרים ומתבגרות, [...]