מטופלים רבים מגיעים לקליניקה עם סימפטומים מהם הם רוצים להפטר או עם בעיה שהם רוצים לפתור. הם אינם בהכרח מחפשים לעבור תהליך משמעותי או לשנות באופן דראסטי את חייהם ותפיסת עולמם. ישנם גם שיקולים טכניים של זמן, אנרגיה וכסף המכתיבים לעיתים את לוח הזמנים.

אז מה עושים עם מטופלים מסוג זה? גוררים אותם בעל כורחם לטיפול מעמיק של שנים? ואם לא, האם יש לי כפסיכולוגית קלינית עם חשיבה פסיכואנליטית מה לתרום למטופלים אלו? ואולי יש מקרים בהם אין צורך ב"טיפול שורש"? ומתי טיפול שכזה אף יכול להזיק למטופל יותר מלתרום לו?

התעסקתי בשאלות אלו כבר בתחילת דרכי כמטפלת, והן תמיד ליוו אותי.

בקליניקה חתרתי לפגוש את המטופלים שלי בהתאם לצרכים שלהם, וזאת מכל הבחינות, גם מבחינת אורך הטיפול.

היום כשאני עוצרת ובוחנת את הטיפולים השונים אשר מתקיימים אצלי בקליניקה, אני רואה כי רבים מהם יכולים להיות מוגדרים כטיפולים קצרי מועד.

פעמים רבות, אני רואה כי באופן טבעי העבודה המשמעותית ביותר בטיפול נעשית בתחילתו, לעיתים אפילו כבר בפגישה הראשונה ובטח במסגרת של עד 12 פגישות.

בתקופה זו בדרך כלל יש הקלה גדולה בסימפטומים, ומדווחת עליה באיכות החיים של המטופלים.

ישנם מטופלים הבוחרים להפסיק את הטיפול בשלב זה, לאחר שהשיגו את המטרות שלשמן הגיעו.

טיפול כזה, יוגדר כקצר מועד.

מטופלים אחרים בוחרים להמשיך בטיפול על מנת להעמיק בהבנה שלהם את עצמם ולקבל תמיכה וליווי בהתמודדויות השונות בחייהם.

טיפול כזה יוגדר כטיפול ארוך טווח.

אז באילו מקרים מתאים טיפול קצר מועד?

כחלק מההיכרות וההערכה הראשונית, נעשה תיאום ציפיות גם בנושא אורך הטיפול.

נדרשים כוחות נפש משמעותיים על מנת להתמודד עם העבודה האינטנסיבית הנעשית בטיפול ממוקד וקצר מועד.

טיפול קצר מועד בהחלט יכול להתאים למטופלים שהם אנשים מתפקדים בסה"כ, המגיעים לטיפול עם בעיית חיים ממוקדת (גירושין, פיטורין, קשיים בהורות). לעיתים במקרים כאלו, מטופלים מבקשים להגדיר מראש את מספר הפגישות.

כאשר מדובר במטופלים המגיעים עם כוחות נפש מדולדלים, ו/או שסובלים מסימפטומים פסיכיאטרים חמורים, ברוב המקרים הטיפול יקבל אופי אחר, העבודה תהיה עדינה יותר ומכוונת לטווח ארוך.

הרגישו חופשי לפנות אלי בכל שאלה או התייעצות…