אז מה עושים? איך אנו שומרים על עצמנו לא "לגנוב" ושלא "יגנבו" מאתנו?

בעבודה שלי עם מטופלים, כאשר אנו מתעסקים בקשיים בזוגיות, בהורות, או בכל מערכת יחסים אחרת, אני שמה דגש על בניית יחסים בהם יש תשומת לב על "לא לגנוב" אחד מהשני.
הכוונה היא כמה שפחות לקחת כוחות אחד מהשני, ובעיקר, לא לפגוע בהתפתחות של היקרים לנו.

לפעמים מדובר בפתרונות פרקטיים, לפעמים בתשומת לב לסגנון דיבור, אך בסופו של דבר זו מהות.

ניקח לדוגמה את המשפט: "אנחנו צריכים לדבר". זוהי דוגמה טובה לצורת ביטוי היוצרת דרמה,
במקומות שבדרך כלל אפשר להימנע מכך.
בחלקו הראשון של המאמר, הצגתי את הרעיון שברגע שמשפט כמו "אנחנו צריכים לדבר" נזרק לאוויר,
הצד השני נבהל כהוגן.
הראש מיד מריץ את התסריטים הנוראים מכל, וגם אם בסוף הכוונה הייתה לדבר על נושא שאינו מאיים עלינו, הנזק כבר נעשה, והכוח נלקח.
תחשבו על תפקיד המוזיקה בסרטי אימה ומתח, היום גם בחדשות ובתחרויות הריאליטי, יש לה את אותו התפקיד. אם נשתיק את הסאונד בחלקים המותחים,נראה איך הגוף משתחרר, ואיך לתמונות כלל אין את אותה ההשפעה עלינו.

אז בתור התחלה, אני ממליצה בחום להימנע ממשפטי הקדמה דרמטיים שכאלה. משפטים כמו "אתה לא מאמין מה קרה לי היום" או "יש לי משהו חשוב לספר לך", "סוחטים" את ליבם של בן/בת זוגנו/ ילדינו/ חברינו/ העובדים שלנו, מבהילים אותם ואחר כך אנו מתפלאים למה הם מתקשים להקשיב לנו.

אז אתם אומרים, "אוקיי, בסדר, ניקח אנו אחריות על יצירת דרמה מיותרת באופן בו אנו מתנהלים ומתבטאים, אבל מה קורה כשמישהו מולנו יוצר את הדרמה? איך אנו יכולים לשמור על עצמינו מלא להתרוקן?"
כאשר בן הזוג אומר לנו "אנחנו צריכים לדבר" , חברה מתקשרת ופותחת ב"אני חייבת לספר לך משהו.." , או בתור ילדים, כשההורים היו מודיעים לנו שבערב תתקיים "שיחה", אנחנו נתפסים ב"חכה".

ברוב המקרים, התגובה של הגוף שלנו תהיה התכווצות, והראש יתחיל לרוץ במהירות "מה עשיתי לא בסדר?" , "מה רוצים ממני עכשיו?" ו"מה יידרש ממני בעקבות השיחה?" אנחנו "לכודים", מצד אחד אנו סקרנים ויש בנו חלק ש"רוצה כבר לגמור עם זה" . מצד שני, יש אפשרות טובה שזה בכלל לא הזמן המתאים לנו לשיחה- לא הזמן להקשיב, לא הזמן לדבר ולא הזמן לחשוב.
יותר מזה, הדרמה שהתחוללה בשניות אלו כבר "גנבה" מאתנו משאבים ואנו מגיעים לשיחה בעמדה מוחלשת.

אז איך ניתן לשחרר עצמינו מה"קרס"?
אחת האפשרויות היא לדחות את השיח לזמן אחר. אפשר כמובן לנסח זאת באופן דיפלומטי "אני מתה מעייפות, אפשר לדבר על זה מחר?"
כאשר אנו אלו שקובעים את המועד, ובכך הופכים להיות בעמדה אקטיבית אשר לוקחת פיקוד ואחריות על ה"גורל" שלנו, אנו מגיעים בעמדת כוח ומצמצמים את ה"נזק". בנוסף, למחרת נוכל להגיע עם משאבים מחודשים שרתמנו לטובת השיחה.

"אבל מה עושים עם הסקרנות והמתח?? האם זה לא גוזל מאיתנו כוחות?? לא עדיף פשוט לגמור עם זה, כמו להוריד פלסטר במהירות?"

כאשר אנו מפנימים שיצירת הדרמה והבהילות הנוצרת על ידי משפט כמו "אנחנו צריכים לדבר" או על ידי כל אולטימטום המוצב בפנינו היא מנגנון מניפולטיבי, יהיה לנו ברור וקל יותר להחליט שאנו רוצים להשתחרר מה"חכה."
מדובר במנגנון שהוא לרוב לא מודע ושמטרתו לייצר שליטה בסיטואציה ובנו.
אם נבין זאת באמת, הסקרנות תוחלף אולי אפילו בכעס על הבוס/בן הזוג/ ההורה שלנו המנסה לשלוט בנו.
זוהי עמדה בריאה יותר, מפני שהיא אקטיבית ויש בה כוח- אבל צריך להיזהר שלא להפוך את הכוח לכוחניות, ומרוב ניסיון לשמירה עצמית, למצוא עצמינו "גונבים" מהסובבים אותנו.

ה"שחרור מהחכה" הוא בעצם יצירת מרחב פנימי, גם פיזי וגם נפשי.

במישור הפיזי, אנו יכולים "לצאת מהכיווץ", לשחרר את הגוף ולנשום, וגם לנהל את המציאות הפיזית של חיינו בזמן ובמרחב.

במישור הנפשי, ככל שנלמד לנהל בעצמינו את המרחב הפנימי שלנו, נראה כי אנו פחות ופחות "נתפסים בחכות", "נכנסים ומוכנסים לפינות", פחות מרגישים חסרי אונים וכך מצליחים יותר לשמור על המשאבים הנפשיים היקרים שלנו, גם מפני הסביבה וגם מפני עצמינו.

אז סיכמנו – לא נייצר ולא נשתף פעולה עם דרמות מיותרות.

איפה ואיך עוד ניתן להימנע מ"גנבות" ב"שוק המשאבים הנפשיים"?

(המשך במאמר הבא)